החלטה בתיק בש"א 8109/07

בקשה לביטול עיקול

1.     לבקשת המשיב הוטל עיקול במעמד צד אחד על נכסים וזכויות של המבקשים, זאת בנוגע עם טענות המשיב בדבר הפרת התחייבויות המבקשים, במסגרת הסכם שחתם עימם, בו התחייבו המבקשים לשלם לו שכר טירחה עבור מתן ייעוץ וסיוע לרכישת מקרקעין מסויימים. המשיב עוסק ביזמות, השבחה ועסקאות מקרקעין. בבקשה למתן צו עיקול נטען כי המבקש 1 עוסק בתחום הנדל"ן ומשמש בישראל כנציגו העסקי של המבקש 2, המתגורר בארה"ב והעוסק, בין היתר, בנדל"ן. המבקשת 3 הנה חברה זרה הרשומה בארה"ב והוקמה על ידי המבקשים 1 - 2 לצורך ביצועה של עסקה במקרקעין נשוא המחלוקת.

2.     לטענת המשיב, במהלך חודש יוני 2005, פנו אליו המשיב 1 ואדם בשם יעקב הלפרין. השניים הציגו עצמם כנציגים עסקיים של המבקש 2. המבקש 1 ציין בפני המשיב כי המבקש 2 מעוניין לרכוש נדל"ן בירושלים, וכי המבקש 1 ומר הלפרין פועלים לאיתור נכס כזה. לאור פנייה זו, עניין המשיב את המבקש 1 ומר הלפרין ברכישת החלק הצפוני של מתחם הולילנד בירושלים, הידוע כגוש 30194 חלקה 34 מגרשים 1 - 2 (להלן: "המתחם").לטענת המשיב, הוא הכיר היטב מתחם זה ואת פוטנציאל הפיתוח והבנייה הגלומים בו, ולאור נסיונו, מקצועיותו, המידע שברשותו והיכרותו את מתחם הולילנד, ביקשו ממנו המבקש 1 ומר הלפרין לסייע ברכישת הזכויות של אותו מתחם.

3.     עוד טוען המשיב, בתמורה לשירותיו של  המשיב, התחייבו המבקש 1 ומר הלפרין, בשמם ובשם המבקש 2, לשלם לו דמי יעוץ כלהלן: א. שטח מסחרי במתחם הולילנד בגודל של 500 מ"ר. לטענת המשיב ערכו של נכס כזה עומד על 2.5 מליון דולר; ב. 3 דירות מגורים במתחם, כאשר שוויה של כל דירה מוערך בכ - 350,000 דולר ובסה"כ 1,050,000 דולר. דהיינו, למשיב הובטח, כך נטען, שכר טרחה בסך של למעלה מ- 3.5 מיליון דולר בגין שירותיו. בבקשתו נסמך המשיב, בנוגע עם זכותו לקבלת שכר טרחה, על  התחייבות בכתב שניתנה ונחתמה על-ידי המבקש 1 ומר הלפרין (ר' נספח א' לבקשה), אליה אתייחס בהמשך.

4.     המשיב מוסיף וטוען כי פעל נמרצות לקידום העסקה וסייע למבקשים ככל שנדרש ותוך ליווי צמוד, ובעקבות כך הוגשה מטעם המבקש 2 ומר הלפרין הצעת רכישה המופנית לחברת הולילנד בנוגע למתחם, בתמורה מוצעת של כ- 22 מליון דולר (ר' נספח ב' לבקשה למתן צו עיקול). בהמשך לכך, ולאחר שהתנהל בין הצדדים משא-ומתן, נחתם, ביום 25.1.06, הסכם לרכישת המתחם בתמורה כוללת של 30.5 מליון דולר. לצורך ביצוע עסקה זו הוקמה המבקשת מס' 3, שהמבקשים 1 ו - 2 הנם בעליה ונושאי משרה.

        ההסכם נחתם בין חברת הולילנד ולבין המבקשת 3 (ר' ההסכם - נספח ג' לבקשה למתן צו עיקול) (ור' תדפיס רשם החברות הנוגע למבקשת 3 - נספח ד'). המשיב פירט בבקשתו למתן צו העיקול את השירותים אותם סיפק למבקשים, לרבות שירותים לצורך מימון העסקה ולרבות בנוגע עם התקשרות, שבאה מאוחר יותר, בעסקת קומבינציה עם נידר חברה לבניין ופיתוח בע"מ (להלן: "חברת נידר"). עוד טען המשיב כי אף הלווה למבקש 2, לצורך השלמת העסקה, סך של 450,000 דולר (הלוואה שהושבה). עוד הפנה המשיב לכך שהוא ואחותו העמידו לרשות המבקש 2 הלוואה נוספת לצורך מימון עסקת הרכישה בגובה 3.1 מליון דולר (ועד עתה הושב אך סך של 0.5 מיליון דולר בלבד) (נספח ושטר ההלוואה - נספח ה' לבקשה למתן צו העיקול). יובהר כי לטענת המשיב, הודיע לו מר הלפרין, בשלב מסויים, כי הלה פוטר על ידי המשיב 2 מלייצגו בישראל. לאחר שהתברר למשיב כי המבקשים עומדים בפני קשיים ממשיים במימון הרכישה והוצאתה לפועל, שכן מדובר בפרוייקט ענק הכולל מאות יחידות דיור, ומאחר שחברת נידר גילתה עניין ברכישת המתחם, יזם המשיב, כך לטענתו, עסקה למכירת המתחם לחברת נידר (זאת לאחר, שכאמור, כבר נחתם עם חברה זו הסכם קומבינציה). לטענת המשיב, משלב זה החלו המבקשים למדר אותו עד אשר נודע לו כי נחתם הסכם למכירת המתחם מאת המבקשת 3 לחברת נידר. המשיב הסתמך בנוגע עם פעולות אלה על הודעות לבורסה שהוצאו על ידי חברת נידר וחברה נוספת שנטלה חלק בעסקה, בהיות שתי חברות אלה חברות ציבוריות (ר' נספחים ז' ו - ח' לבקשה למתן צו עיקול). מהודעות אלה עולה כי הסכם הקומבינציה שנחתם עם חברת נידר בוטל. לגרסת המשיב, צמח מהעסקה למבקשים רווח של עשרות מיליוני שקלים.

5.     לעניין סיכויי תביעתו, הפנה המשיב למסמך נספח א', ולמאמצים שהשקיע בביצוען של עסקאות כמפורט לעיל, כמו גם להסכמים בדבר רכישת המתחם על-ידי המבקשת 3 ומכירתו ברווח לאחר מכן. לעניין ההכבדה האפשרית על ביצועו של פסק הדין, במידה שתביעתו של המשיב תתקבל, הפנה המשיב להתנהלות המבקשים 1 ו- 2 אשר יש בה, לדעתו, להעיד על התחמקותם מקיום התחייבותם וכן לכך שהמשיבה 3 הנה חברה זרה, ומשנמכר המתחם על-ידה, לא יוותרו אצלה נכסים, ולהיותו של המבקש תושב חוץ.

6.     לתשובת המשיב לבקשה לביטול צו העיקול, צורפו תצהירים כלהלן: האחד, תצהיר מאת מאיר טביב, מנהל "צ'יינג'" מבני ברק אשר העיד על ניכיון שיקים שמסר לו המשיב בשמו של המבקש 2. המשיב ערב לשיקים ובסופו של דבר, לאחר שלא כובדו, שילם את תמורתם בסך של 500,000 דולר. התצהיר השני הוא תצהירו של המשיב, זאת בנוסף לתצהירו שתמך בבקשה למתן  צו העיקול. מנגד, המבקשים צירפו לבקשתם גם את תצהירו של מר הלפרין אשר אף נחקר בקשר עם כך. לעדותו של מר הלפרין, תבוא התייחסות בהמשך, במידת הצורך.

7.     טענה מרכזית מטעם המבקשים הנה הטענה לפיה בבקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד המשיב לא בא המשיב בידיים נקיות וגילה חוסר תום-לב היורד לשורשו של עניין, שכן המשיב צירף לבקשתו אך את נספח א' שאיננו ההסכם המלא שבין הצדדים כי אם אך חלקו, וכן הסתיר את מיהות הצדדים, הרקע לחתימת ההסכם ועובדות הקשורות בו.

        ההסכם נספח א', המהווה בסיס לבקשה למתן הצו במעמד צד אחד אומר:

"לאחר שיחתנו ופגישתנו. להלן הצעתנו עבורך בהמשך להצעתנו לרכישת המתחם מחברת הולילנד ובצירוף הצעתנו למר שמואל דכנר לליווי ויעוץ הפרוייקט הנ"ל.

בתמורה לשירותך ויעוצך לכדי סיום מוצלח של סגירת הסכם סופי ומושלם של הפרוייקט, ולהמשך ליווי הפרוייקט עד לסיומו המוצלח.

בתמורה תקבל 500 מ' מסחרי משטחי המסחר בפרוייקט וכן 3 דירות מגורים בשווי של עד 350,000 ליחידה וכל הנ"ל בכפוף לסיכומים שבינינו".

        כאמור, המשיב נסמך בבקשתו אך ורק על נספח א' ולא מצא לנכון להזכיר ולהתייחס בבקשתו למתן צו עיקול במעמד צד אחד, למסמך נוסף, שנכתב בכתב ידו ביום 19.5.06 (כשבועיים לאחר המסמך נספח א'), בו נאמר: "אני הח"מ מצהיר בזאת שההצעה שקיבלתי ממר חיים ראב"ד וממר  יעקב הלפרין בנושא הולילנד... תתחלק שווה בשווה בין חיים יעקב וביני. ובנוסף, קיבלתי סך של 16,416 דולר... ע"ח פרוייקט הולילנד. במידה והעסקה לא תצא אל הפועל, יוחזר הכסף בתוך 48 שעות".  המסמך, מיותר לציין,  חתום על-ידי המשיב. עיון בכתב התביעה שהוגש מטעם המשיב ביחד עם בקשתו למתן צו עיקול במעמד צד אחד (ת"א 9549/07) מעלה שהמשיב ביסס את תביעתו על המסמך נספח א' בלבד. המסמך השני, לא צויין ולא אוזכר בכתב התביעה והמשיב העמיד את תביעתו על סך השווה ל- 3,550,000 דולר (14,200,000 ש"ח). משמעותו של המסמך השני ברורה: התמורה לה יהא זכאי המשיב, מקום שתוכח תביעתו, הנה אך ורק שליש מהסכום אותו תבע.

8.     בתשובתו של המשיב לבקשה לביטולו של צו העיקול טען המשיב: "התחייבותו של המשיב להעביר 1/3 מהתמורה... לכל אחד מהמצהירים... מתבססת על ההתחייבות נשוא התביעה ואין לה שום משמעות ונפקות אלמלא תוקפה המחייב של ההתחייבות נספח א'..." (סעיף 4 לתשובה). בהמשך, מתרץ המשיב את עובדת אי איזכורו על המסמך השני בכך שלא הותיר בידיו עותק ממסמך זה. בחקירתו, אישר המשיב כי לא נשכחה ממנו העובדה שקיבל סך של 16,000 דולר, כאמור באותו מסמך, וכאשר נשאל מדוע לא הציג אותו מסמך ומדוע לא צירפו לבקשתו השיב: "לא שכחתי, לא ראיתי צורך להגיד לבית המשפט את ה- 16,000 דולר. הודעתי לכל העולם". לדבריו הוא אינו זוכר האם סיפר על המסמך השני לעורכי-דינו ומשנשאל על-ידם האם יש מסמך שהוא חתום עליו השיב להם: "שלא, למטב זכרוני", והוסיף כי לא זכר את ההסכם השני. מדבריו של המשיב עולה כי אף אם לא זכר את קיומו של המסמך השני הרי זכר את תוכנו ואת משמעותו. עוד הוסיף המשיב כי הוא לא תבע את מר הלפרין מאחר שהלפרין "קיבל 150,000 דולר והוא יצא מהתמונה". טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו ולא בא זכרה עובר לכך.

סיכום ביניים

 9.    בקשתו של המשיב למתן צו עיקול במעמד צד אחד הוגשה בד בבד עם כתב התביעה. בכתבי טענות אלה לא בא זכרו של המסמך השני. בסיכומיו של המשיב נטען כי משמעות המסמך השני הנה, לכל היותר, לכך שקמה עילת תביעה למבקש 1 ולמר הלפרין. איני סבור כך, ומכל מקום בוודאי לא כאשר המבקש מס' 1 הוא אחד הנתבעים בכתב התביעה ומשיב בבקשה למתן צו עיקול במעמד צד אחד, וכאשר קיים מסמך לפיו התמורה בגין שירותי המשיב המפורטת במסמך נספח א', אמורה להתקבל, בחלקה, גם אצל המבקש מס' 1. כאמור, לגרסת המשיב הוא לא זכר את עובדת קיומו של המסמך הנוסף. לאחר ששמעתי את עדותו קיים ספק רב בלבי האם אכן כך הדבר. אולם, גם לפי דבריו, הוא זכר כי התמורה אמורה להתחלק לשלושה ובין שלושה. יתכן שפרשנותו למסמך הנוסף תתקבל במהלך בירור התביעה, אולם אין מקום ואין צורך להכביר במילים על כך שהמשיב היה חייב לצרף את המסמך השני, ולכל הפחות להזכירו בבקשתו ולהתייחס לתוכנו ולמשמעותו, במיוחד שעה שבא לבקש סעד זמני במעמד צד אחד.

תום לב וניקיון כפיים בבקשה לסעד זמני

10.     הכלל הוא, כי מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה עליו לגלות לבית-המשפט (ר': רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5) 165, בעמ' 168). חובה זו, המוטלת על בעל ^-הדין המבקש, אינה מותנית בכישוריו או בניסיונו המקצועי של בא ^-כוחו, שכן אין מדובר בתום-לב סובייקטיבי של תובע הסעד, לא כל שכן של פרקליטו, אלא תום-לב במובנו האובייקטיבי, ששאלת קיומו אינה נמדדת רק במעשה זדוני, אלא עשויה להתבטא גם בעצימת עיניים ואף במחדל רשלני מצידו לבדוק כראוי את העובדות (ר': רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם       (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, בעמ' 442). יפים לכאן דברי כב' השופט ברק עת החיל את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ביחס לקיומם של חיובים חוזיים גם על פעולה משפטית ^-דיונית הנעשית על ^-ידי בעל ^-דין בגדר הליך המתנהל בבית ^-המשפט: